הסיפור על א׳

935621_67060731כשפגשנו את א׳ לראשונה בבית הספר, ראינו נער מעל 2 מטר בגובה, הוא היה כבר אימת המורות, עם הסטוריה של שליחת אנשי צוות למיון ולחופשות מחלה ממושכות במהלומת אגרוף. כשהיה נכנס לאי-שקט היו שולחים אותו החוצה, ומסתגרים בתוך הבניין. איש לא העז לצאת לחצר כשהוא שהה בה.

ככל שא׳ גדל, המצב החמיר. גם כשסיים את בית הספר ועבר למרכז תעסוקה, המצב לא השתפר. הוא ישב בשולחן מבודד, כשהוא ישן רוב היום ואנשי הצוות עוברים לידו על קצות האצבעות, רק שלא יתעורר. כשהיה מתעורר, כולם היו נרתעים בחשש, ואם היה נכנס לאי-שקט וקם ממקומו, איש לא היה מעז לגשת אליו ואף היו כאלה שברחו מהחדר.

ואותו א' אם רק היה ילד קטן-מימדים, היו כולם רואים שהוא בעצם – ילד מפוחד שזקוק להגנה ולחיבוק. אבל לרוע מזלו היה הילד המפוחד הזה כלוא בגוף ענקי. אם היה נער רגיל, היה הופך אולי לשחקן כדורסל, מוקף בבנות מעריצות. אבל כיוון שלא היה נער רגיל, הגוף הענקי הזה היה הקללה שלו. ככל שפחדו ממנו יותר, כך הפחד שלו עצמו העצים, וככל שהיה יותר מפוחד כך היה יותר מסוכן ויותר מפחיד. הוא והצוות נכנסו למעגל שלא יכלו לצאת ממנו.

הצוות שיתף איתנו את התסכול וחוסר האונים, וניסינו לראות את הנער עם הכפילות הזו – מצד אחד ילד מפוחד ומצד שני ענק מסוכן ומשולח רסן. זה לא היה קל להכיר בעובדה שבעצם הנער הזה מקבל מהסביבה מבוקר ועד ערב את המסר שהוא מפלצת מסוכנת, ושהמסר הזה מעצים את החרדה שלו, וגורם לו לתחושה שאין בעולם מי שיכיל אותו, את העוצמות שלו ואת העצב הגדול שלו.

גם משפחתו היתה חסרת אונים, וצפתה באימה כיצד הילד גדל בודד במערכה, אומלל ופגוע, ופוגע ללא הרף בסובבים אותו, כולל בהם עצמם.

הצוות לקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה, של קודם כל להכיר בכפילות, במסר הבעייתי, להכיר בקושי של עצמם ובקושי של א׳. מנהלת המסגרת, עם המון אומץ וחוכמה, עשתה שינויים בסדר היום, במבנה ובכח האדם, ונתנה הרבה הרבה תמיכה והדרכה לצוות. לאט לאט נעשה השינוי.

בפעם האחרונה שהגעתי למסגרת, ראיתי את א׳ כפי שלא העזתי לדמיין אותו בעבר – נער אהוב, מוקף באנשים שאיכפת להם ממנו, ושרואים אותו מבעד לגופו הענקי. מישהו אחר במסגרת היה בחוסר שקט וזה הכניס גם אותו לחוסר שקט והוא קם ממקומו, דמעות בעיניו. בעבר זה היה גורם לאנשי הצוות לברוח בלי להסתכל לאחור. עכשיו ניגשו אליו מדריכים, כשבעיניהם רק דאגה כנה לשלומו. הרגיעו אותו וניחמו אותו כפי שמנחמים ילד מפוחד. הרכזת, בחורה קטנטנה שהגיעה לו קצת מעל לבטן, הושיטה יד מרגיעה למעלה והניחה אותה על החזה שלו. המדריך האישי שלו, גבר חסון שהגיע לא׳ לגובה החזה, חיבק אותו. הסתכלתי על המחזה עם דמעות בעיני – המדריך כמעט נעלם בזרועותיו העצומות של א׳, אבל המסר היה ברור – הוא שם כדי להגן עליו.

(נורית ענתי, רכזת אזור ירושלים, התערבות מכילה)