הסיפור על ג׳

1020851_19582173התבקשתי לעשות תצפית בבית ספר על ג׳ –  נער בן 14 מאובחן עם אוטיזם בתפקוד נמוך. ג' הינו נער נאה, גבוה, צנום, בעל תנועות חדות, מהירות ותזזיתיות. צוות המסגרת מדווח כי הנער התדרדר מאוד בשנים האחרונות. "בעבר היה קורא וכותב ועכשיו הוא רק משחית את המקום שבו הוא שוהה. כל דבר שנמצא על הקירות הוא מוריד, מכה את האנשים בסביבה ופוגע בעצמו על ידי חפירה באצבעותיו לתוך הבטן ותוחב דברים קטנים באף. הוא בקושי אוכל, קורע בגדים ומוריד אותם. הוא מהיר ולא צפוי. לא מסוגל להשתתף בשום פעילות". הצוות אובד עצות ואף מתאר תחושה של פחד ממנו.

כשנכנסתי לחדר, ג׳ – שכב על מזרן מכוסה שמיכה דקה וכהה. לאט, התקרבתי ושכבתי על הרצפה במקביל אליו במרחק מה ממנו. לאט לאט ראיתי עין אחת מציצה החוצה מהשמיכה ומביטה בי. אחר כך עוד עין. העיניים הפסיקו להביט בכיוון שלי ובאופן פתאומי ג׳ התיישב. התבוננתי ביציבה ובתנוחת הגוף, וחיפשתי את תנועת הנשימה שלו. הבטן לא זזה, וגם בית החזה לא. חיפשתי תנועה בצלעות ולא ראיתי. הייתה תנועה קטנטנה באזור עצמות הבריח. תנועותיו היו חדות ומהירות.

התיישבתי לצידו. חשתי אי נוחות מצידו ועברתי לשבת מולו. ניסיתי לחקות את תנועת הנשימה שלו ואז, פתאום חשתי את שתי אצבעותיו אוחזות חזק בשני צידי קנה הנשימה שלי. הוא התחיל לסגור את האצבעות, כאשר הבנתי שעלי להפחית את רמת החרדה שלו. עטפתי בשתי ידי ברוך ובאיטיות את היד שלו תוך הוצאת אוויר והוא מיד שחרר את האחיזה. התחלתי לחקות את תנועות הנשימה שלו ואז טווח התנועה של הנשימות שלו התחיל לאט לאט לגדול.

בשיחה עם הצוות הצעתי תכנית עבודה המתמקדת בתרגול פיזי של נשימות לצד יצירת חוויה רגשית של קרבה, בסביבה בטוחה. כחלק מתכנית זו, איש הצוות היה יושב ליד ג׳, מניח את ידו בין השכמות שלו, ומחכה שתתחיל תנועה של נשימה, ואז נושם בקצב שלו.

כשבאתי לביקור במסגרת לאחר זמן מה, התעניינתי בשלומו של ג׳ וביקשתי לראות אותו. פגשתי נער מתבגר וחסון, בעל עמידה בטוחה והבעת פנים רגועה, שלא הזכיר במאום את הנער שפגשתי מספר שבועות קודם לכן. הצוות שיתף אותי כי הוא אוכל טוב, משתתף בפעילויות ואף מצליח לתקשר עם אנשים מסוימים.

(ליז מאיר וייל, מייסדת ומנכ"ל התערבות מכילה)