הסיפור על ש׳

769062_93595082סיפור על צוות עייף ואובד עצות, סיפור על צוות מסור ודואג. ואולי סיפור על הורים שגידלו ותמכו ואוהבים ודואגים. ואולי זה סיפור על נערה. נערה שכואבת ואינה יכולה להגיד לאף אחד מה עובר עליה. נערה שמאובחנת עם אוטיזם וגרה בהוסטל.

ואותה נערה צועקת. מתיישבת על הרצפה וצועקת. הצוות מנסה לעזור לה, להרגיע ולתמוך, אבל דבר שהוא עושה אינו עוזר. היא כואבת ושעות היא צועקת והם אינם מבינים. היא עייפה והם עייפים וכולם מפחדים ודואגים.

בכמה מפגשים עם הצוות אנו לומדים יחדיו לעמוד, ולנשום, ולרגע לעצור ולהיות מודעים. מודעים לפחד ולדאגה, לכאב ולחוסר האונים. ואז עולות השאלות על אותה נערה. מה עושים? ולמה היא ככה? וכבר אין לנו כוח, ונורא דואגים.

ביחד הלכנו לראות אותה. לראות אותה אוכלת ולראות אותה הולכת לביה"ס. לראות אותה קמה בבוקר ולראות אותה מתיישבת על הרצפה וצועקת ללא הפסקה, כועסת ומפוחדת.

לא הבאנו תשובות קסם. ביקשנו מהצוות לדבר עם הוריה, להסתכל, לדבר ולדמיין מה עובר עליה. לנסות ולהרגיש. והצוות הופתע שהם בעצם יודעים. ושהצליחו להבין את הפחד והכעס, ושהצליחו להבין שחוסר האונים שלהם להבין הוא גם חוסר האונים שלה להגיד, וחוסר האונים שלהם להגיד הוא גם חוסר האונים שלה להבין. ואז הם – הצוות והנערה והוריה – מצאו ביחד דרך לפחד פחות.

הייתי שמח להגיד שהיום היא לחלוטין אינה צועקת, אבל אין זו המציאות. לפעמים היא עדיין מתיישבת על הרצפה וצועקת וכועסת ומפוחדת. אבל היום היא צועקת פחות והצוות יודע יותר איך להתיישב לידה ולהצטרף אליה, להרגיע ולהוביל אותה לתחושה בטוחה יותר.

(עמרי בינג, רכז הדרכה, התערבות מכילה)